פתרון קונפליקטים

תותלאנחהמון משחקת בחדר, פותחת שולחן עם לגו ועניינים, בא הלביקו ולוקח חלק מהלגו, תותלאנחהמון ישר צועקת "לביאאאאאא!!! תחזיר לי!!! אתה חטפת!!" ולביא ישחרר לה? מה פתאום, קודם כל הוא יגיד לה שהיא חוצפנית ואז ימשיך לשחק עם החלק שלקח עד שהיא תזמין אותו לשחק איתה.

האם היא הזמינה אותו לשחק איתה?

לא ולא, היא דוחפת אותו וחוטפת ממנו בחזרה את מה שלקח ממנה, כתוצאה מכך היא חוטפת אגרוף מלביא ואז מתחיל מעגל הבכי הבלתי נגמר וכאב.

איך אני פותרת ריב/ מכות/ הוא לקח לי/ היא נגעה לי/ אמאא אהאהא? או! שמחה ששאלתם, ראשית צריך להבין דבר הכי בסיסי בכל ריב ביתי- שני הילדים האלה פה ואף אחד מהם לא הולך לשום מקום.

נכון שתותלאנחהמון הייתה הראשונה לשמה וביססה את מעמדה כבכורה שולטטטטת בבית, כשנתיים שלמות לפני שמר לביקו הגיח לעולם. אבל הוא הגיח והוא פה, זה לא משנה מי היה קודם, שניהם פה וזה המצב וצריך לחיות יחד, להסתדר ולשחק או לשמור על שקט יחסי, ברמת השלום שלום.

אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא להרביץ, לא לפנות לאלימות ושאפשר לפתור הכל בשיחה נעימה.

גוזלי דעאש נגשים אליי בוכים בצרחות, שניהם טוענים שלא התחילו, השני הוא האשם ואני לא רוצה לצאת חרא של אמא ולקחת צד, למרות שבתאכלס הוא יכל להחזיר לה את החלק הדפוק הזה, אבל הוא ילד קקה עושה לה דווקא ומצד שני היא יכלה לשחרר מהחלק לגו, כי בואיי חמודה יש לך את יתר המשחק, אבל לאאאא, היא חייבת הכל לעצמה. לא משנה. אמרנו אני לא לוקחת צד.

אני מבקשת משניהם להירגע, עושה בירור מהיר, כל אחד מספר מנקודת עיניו מה קרה ואיך הגענו לבית משוגעים, כשהם מסיימים, אני מחבקת את שניהם ואומרת להם, כשאני מסתכלת לתוך העיניים הקטנות והתמימות שלהם, שמלאות בדמעות, ששניהם חכמים ומכירים הרבה מאד מילים בעולם, יודעים לדבר כל כך יפה ולהסביר מה הם רוצים ובאלימות אנחנו לא מבינים דבר.

יש לנו פה בשביל לצחוק ולדבר, להגיד מה אנחנו מרגישים או רוצים ואנחנו יכולים להסכים וגם לא להסכים אבל לדבר ולא באלימות.

בואו ניקח את הסיפור המקסים הזה, שקורה בכל בית, בו יש לפחות שני ילדים ונקרא לילד הבכור ישראל וילד השני נקרא פלסטין, מבינים לאן אני הולכת, כן?

אני מאמינה שכל הירי, הלחימות והשכול הזה ניתן היה לפתור בשיעור פשוט שאנחנו מעבירים את הילדים- לנהל שיח.

ויקומו אלה שיגידו שהצד השני לא מוכן לנהל שיח ולא מוכן לקיום של ישראל, אוקיי, סבבה, אבל אנחנו פה ואנחנו לא הולכים, אז הוא כנראה כן יצטרך לקבל אותנו נכון??

בקיצור כל החרא הזה היה נפתר אם היה שיח נורמלי עם מבוגר אחראי (אהמ אהמ ארה"ב) שיודע לנתב את השיחה ולפתור את הקונפליקט גם אם זה במחיר של שקט יחסי, ללא קורבנות והקרבות של אף צד.

או למשל אם היה מועיל בטובו, המבוגר האחראי, להזמין או להגיע למפגש פסגה עם כל המנהיגים הרלוונטים ולנהל שיחה ולהסביר לשני הצדדים שאי אפשר לפנות 9 מיליון אזרחים ואי אפשר לפנות 2 מיליון אזרחים, אז זה המצב וצריך לדעת להסתדר ביחד.

אני לא מבינה את החגיגות של עלק ניצחנו, בואו מה נשאר בעזה כדי להגיד ניצחנו? 4 ביניינים, כאב ושכול? פחד לצאת מהמחילות?

ואני לא מבינה את הניפנוף של ההישגים של צה"ל! איזה הישגים נשמות? לא הבנתי, הרי עוד חודש נראה טיפטופים של רקטות או עוד שנה, שנתיים סבב נוסף של מתקפות.

מורה חכמה מאד מאד שהייתה לי, אמרה פעם משפט ממש חזק "במלחמה אין מנצחים" וזה נכון, אני מרגישה שהשבועיים האלה רק חידדו את זה, אף צד לא יצא מרווח מהסבב הזה, רק לבבות פצועים ומדממים, כי מה כולנו רוצים? פשוט לחיות, לחיות את החיים בשקט ושלווה עם אתגרים מינימלים.

חיים בדו קיום.