ילד נחת או ילד תחת

כל השבוע הזה הם עלו לי, נמאס לי מהם, שיחזרו למקום שממנו באו. יאללה גם כן.

שלושת ילדי היו בלופ של אללה בבאללה, עושים מה בא להם, סליחה, באיזה קטע? לא הבנתי! אנחנו לא בזמן אוגוסט פה. תתחילו להתיישר יפה יפה, כי גם חנוכה נגמר ויש זמן עד פסח.

תותלי החליטה שהיא הבינה את הסיפור שנקרא ביה"ס יסודי ואף אחד לא יגיד לה או ילמד אותה, היא לא ילדה. היא בעצם רק ילדה בת 7, כשזה נוח לה.

לב אמיץ כנראה שתה מיץ אומץ, כי הוא כל הזמן משתמש במילה "לא" או מתעלם מכל בקשה או משימה ואם הפיוז שלנו לא עלה מספיק, הוא יוסיף "עשית לך דווקא! כדי לוודא שאכן אנחנו עצבניים.

והאחרון חביב- גורגורביץ' הוא אמנם תינוק בן שנה וחצי, אבל מנהל את העניינים כשהוא רוצה וכולם עבדים שלו בסופו של דבר. ככה זה שאתה רה"מ מבטן.

כאמא חכמה, סבלנית ומשתדלת שלא לגמור את הקול שלי מרוב צעקות, החלטתי ללכת על השיטה הטובה ביותר בתבל, שיטה שעבדה לא רע לאמא שלי- שימו לב: שיטת אמא חופרת.

קיבצתי את שלושת ילדי וחפרתי להם, חפרתי אותם, איך אני מרגישה, מה אני מצפה, איך הם מרגישים, מה הם חושבים, האם אפשר להמשיך ככה, כמה שניות יש בדקה, כמה דקות יש בשעה וכמה שעות יש ביממה, כמה יממות בשבוע וכמה שבועות בשנים, בקיצור קדחתי אותם.

בתוספת פרי ונעילת מגירת החטיפים ושלט טלויזיה שהעלמתי מבעוד מועד.

אחרי שהאוזניים הקטנות של שלושתם נשרו מחפירות, הבנתי שיש מצב שתהיה פה הצלחה, יש מצב שיעבור עלינו שבוע לא רע, אולי אפילו סבבה, אולי לא אצטרך להמשיך לקדוח לאף אחד את הראס. אמן הלוואי.

פתאום יום ללא הערות בווב טופ, אפילו רק חצי עמוד להשלים נותר. לב אמיץ חוזר עם מדבקה על החולצה- אות להתנהגות לדוגמא ומופת. לסיום סיומת, גורגורביץ' נותן שנץ של שלוש שעות שלמות. אפשר לשיר לי "פיייייייי מי זאת", אני חברות, זאת אני.

האם סיפורנו נגמר? לא ולא. אנשי חינוך אוהבים להגיד שתהליך הוא עם עליות וירידות, אין רק מושלם. אז הייתי מוכנה שהבית בושת שפתחו שלושת הקטקטים, יפתח שוב.

ואכן הם שוב חזרו לעשות מה שבא להם ושיחה עם ההיא והערה מהמורה ההוא, תינוק אחד שלא מוכן לשחרר את ראבו ויאללה בלאגן.

הבנתי שאין ברירה ועליי לרדת לגובה העיניים ולדבר עם עמי ותמי כאילו אנחנו בחדר מורים, מלרלרים, תוך כדי שתיית נס של מורות.

בדרך חזרה הביתה, עצרתי באחד השבילים, התיישבתי על המדרכה ולקחתי לשיחה את ילדיי, פתחתי בשאלה: איזה סוגי ילדים יש?

ילדי כמובן היו בשוק ובדקו אם אמא לא איבדה את זה סופי, כשהבנתי שהם רק ילדים, הסברתי להם שיש 2 סוגי ילדים בעולם הזה ואספר להם מה הם, אם הם מבטיחים הבטחה של החיים, שבחיים לעולם לא יספרו לאבא. הפושטקים הבטיחו לא לספר לאבא.

"יש 2 סוגי ילדים בעולם", המשכתי, "אחד זה ילד נחת. ילד שנותן רק נחת וכיף שקט ושלווה, לא מתווכח, עוזר, עושה משימות- החלום שלי, ילד נחת".

הם נחרו בבוז ושאלו מה הסוג השני. השבתי שהסוג השני הוא ילד תחת, כזה שלא מקשיב, לא עושה משימות, מתווכח, רק ריבים, רע רע רע, ילד תחת.

ואז אחרי שסיימו לצחקק כי אמרתי תחת, יישרתי מבט לתוך הלבן של העיניים הקטנות שלהם ושאלתי אותם:

איזה סוג ילד אתם רוצים להיות, ילד נחת או ילד תחת?

תותלי השיבה בפיהוק וחוסר התחייבות לחלוטין: ילד נחתתתתתתת.

לב אמיץ השיב בביטחון, התחייבות מלאה ובקצרה: ילד תחת.

גורגור לא מלרלר עדיין ורק הזמן יבשר איזה ילד הוא.

לסיום, איך שהגענו הביתה ופגשנו את מר א', הידוע כאבא, המנוולים נגשו אליו ואמרו לו שיש שני סוגים של ילדים. הוא היה מבולבל ולא הבין על מה מדובר.

לב אמיץ השלים לו את הידע : "יש ילד נחת ויש ילד תחת!".

בחייים לא מספרת להם שום דבר. שיתגלחו על החיים האלה לבד. ביי.