מי שמנסה ומנסה

דמיינו ברז דולף, שהוא מטפטף כל חייו את אותה הטיפה, באותו המקום בדיוק, טיף וטף, טיפה ועוד טיפה ועוד אחת, שלושים וחמש מאות מיליארד טיפות ואחריהן עוד ביליון טיפות.

באותו הקצב אולי לפעמים משתהות להן טיפות מיוחדות אבל טיפ טיפה, חוצבות במקום בו הן מטפטפות. משאירות משהו מתהליך שהן חלק ממנו, הטיפטוף.

בהתחלה זה רק סימן קטן, אבל ככל שהטיפות ממשיכות, הן מלטשות את המקום בו הן פוגעות ומצליחות בנחישות והתמדה, להשאיר חותם.

אני מנסה ומנסה, לא מוותרת. טוב, כמעט ולא מוותרת, היו כמה פעמים שויתרתי אבל אז מיד חזרתי ואמרתי חלאס, ממשיכה לנסות.

איך אני אצא מול ילדי, אם אני מוותרת ולא מנסה ומנסה, בנחישות והתמדה, עד שאצליח! הרי כל הזמן אני חופרת אותם "מי שמנסה ומנסה בסוף מצליח".

פתאום נשמע קול, חיצוני, חס וחלילה הוא יהיה פנימי, טפו, חיצוני הקול הזה, חיצוני לגמרי, שאומר לי: 'אם את מנסה ומנסה, עושה את אותו הדבר ולא מצליחה אז אולי את צריכה לעשות משהו אחר?להשלים עם החוסר הצלחה'.

אני מזכירה לעצמי את הציור של האדם שחוצב ומפסיק לחצוב מייאוש, כשהוא קרוב למציאת האוצר, אל מול האדם שהמשיך לחצוב ומצא את האוצר. כי לא ויתר.

אני בטוחה שהדיאלוג הפנימי הזה קיים אצל כל אחד ואחת. לנסות או לא, אני אכשל אז למה לי לנסות, לא הצלחתי ומתי אני כבר אצליח. הדיאלוג הקשה הזה מתקיים ולפעמים לוקח למקום שעדיף לא לנסות, כי מה הסיכוי שאצליח או המחיר גדול מידי וכבד מידי, לפני שבכלל ניסיתי אפילו קצת.

אני לא מוותרת, נלחמת בקולות פנימיים וחיצוניים, ברשות השופטת ובמבקר הפנים, החוץ ויושב ראש. אני מנסה ומנסה, לפעמים מצליחה ולפעמים לא מצליחה בכלל.

החלק הכי קשה בניסיון, זה הימים בהם קמים עם תחושת כישלון, תחושה של באסה שצובעת הכל באותו הצבע, צבע אפור עגמומי כזה שלא רואים בו את האור והאופק כולו נמחק.

שום הצלחה קטנה או גדולה שהייתה בדרך, לא נראת ורק החלקים בהם לא הצלחתי, מופיעים אל מול העיניים.

תארו לכם מגרש גדול עם תהודה גדולה, אתם שם לבד, בתוך משחק גדול. יש שידור ישיר, לייב פור קיי וקהל של מאות צופים שמחכים לשנייה הזו, שנפלתם או נכשלתם, במגרש ישמעו היטב את ההד של הנפילה. הם יצקצקו בלשונם וחלקם יגידו אמרתי לך!! יש בקהל גם חלק יותר נורא, אלה שלא יגידו דבר אבל תדעו מבפנים שהם צוחקים בלב ואומרים 'יש, סוף סוף!', כמו עיט שמחכה לטרף קל.

המציאות היא- שאין מגרש, אין קהל, אין צופים בשידור ישיר וגם אם יש, אנחנו לא יודעים זאת בוודאות.

הראש אומר 'לא לפעול במחשבה שיש מי שמסתכל, חובת ההוכחה היא עלייך מול עצמך בלבד'.

הלב אומר 'זה משנה מה חושבים? זה שווה לא לעשות מה שרוצים בגלל אחרים?'

שניהם באופן די מפתיע ובדרכם הלא שגרתית, מסונכרנים.

אני עוצמת עיניים ומתארת לי מקדש קדום באיזו ארץ אוריינטלית אסייתית, עם פרחים וירוק, שקט מוחלט, דממה. אני במרכז המקדש עושה תנועות של שלווה ונחת, מאזינה לשקט, ללב שלי, לרצונות, לחלומות, לחיים שאני רוצה לחיות. אין במקדש הזה אף אחד, גם לא צאצאיי או הנפש התאומה שלי. רק אני עם עצמי, מקשיבה לעצמי.

במציאות יש ימים עם הצלחות וגם אם יש דברים אחרים שקרו באותו היום שהם פחות טובים, היום לא נצבע בצבע אחד, יש קשת של צבעים והבנה שדרך שהיא בלי כישלונות ורצופה בהצלחות, היא דרך פחות מלמדת, משהו בניסיונות וברצון לא לוותר עד השגת המטרה, מתדלק אותי בדלק של עשייה.

האם כל יום אני מנסה? ממש לא.

כל יום הרצון לנסות ולהצליח, בתודעה שלי.

מי שמנסה ומנסה, בסוף מצליח.