יומן 'אין אותי'

פרק ראשון

חזרנו עם הילדים ביום חמישי בעשר בלילה, אחרי שלושה ימי קמפינג בערבה, ביום האחרון של הטיול החלטנו לנסוע לאילת, כי זה היה רק במרחק של שעה וחצי ורצינו לצלול בחוף עם כל הדגים.

הייתי עייפה, עצבנית, לא היה לי כוח לשום דבר.

היו משימות רבות ומעיקות- לפרק את התיקים, להרדים את הילדים, לנוח מהטיול.

כעסתי שההורים שלי לא מארחים אותנו לקידוש בשישי, אחרי שהיינו בטיול בסוכות, כעסתי שאנחנו יוצאים למסעדה טובה ושאין לי כוח לכלום ובא לי להיות דוכסית בלי ילדים יומיים. אבל כעס אמיתי, כאילו מישהו חייב לי משהו ולא קיים.

התעוררתי מאזעקה בשעה 6:30, בעטתי באביב, יש אזעקה!

רצנו להביא את הילדים בזריזות לממ"ד וסגרנו אותו.

חשבתי לעצמי מי חיסלנו עכשיו, למי יש זין לאיזה סבב מזדיין, התבאסתי עד עמקי נשמתי, שהילדים לא חוזרים לביה"ס.

הנוהל ברור אצלנו, אין שום חדשות ליד הילדים, מתעדכנים בטלפון בפרטיות, בלי סאונד ומתכתבים עם חברים ומשפחה. עוד אזעקה ועוד אחת, זה פשוט נהיה הזוי. כאילו אנחנו בעוטף.

המידע מתחיל להגיע ואנחנו מתחילים להיות לא נעימים כלפי הילדים, הלחץ משתלט עלינו, חושבים על סבא וסבתא של אביב, שגרים בעין השלושה, מספרים ששומעים יריות וצעקות בערבית.

זה לא מצחיק, זו לא בדיחה מצחיקה, לא צחקתי.

אני במטבח כבר מכינה צהריים, אחרי ששטפתי את כל הבית, מעצבים. למי בא בכלל לאכול אבל יש ילדים רעבים שצריך לדאוג להם-  וולט לא עובד, אביב ניגש אליי ואומר לי "כבשו קיבוצים בעוטף", אני משיבה לו "לא הבנתי, מה?"

הוא לא מצליח לחזור על המשפט הזה שוב.

אני קוראת ולא מאמינה.

אני לא מבינה איך זה קורה, יש דיבור בשכונה להניח חפצים כבדים על הדלת, להוציא את הידית של הממ"ד, לא יודעת מה לחשוב, נראה לי הזוי שיגיעו לעיר הכי גזענית בארץ, דווקא לבניין שלנו, דווקא לקומה שלנו.

בגלל ריבוי האזעקות, אנחנו מחליטים שהילדים ישנים על מזרונים, איתנו בממ"ד.

אני מתעוררת ביום ראשון וחושבת לרגע אולי זה היה חלום החרא הזה ומבינה שזו המציאות שלנו, אזעקות וחרא, פחד ממחבלים שיכולים להגיע כל רגע אלינו לשכונה. מה?

החדשות ממשיכות וסרטונים הזויים, על ילדים ואנשים שנחטפו, זוג הורים מדהימים, של ילדה מהכיתה של תותלי, נעדרים.

אני מתפללת שימצאו אותם, שיהיה קצה של חוט מה קרה איתם.

ביום ראשון בערב חילצו את תושבי קיבוץ עין השלושה והסיעו לאילת, שם הם נמצאים בבית מלון כבר חודשיים וחצי.

בלילה של יום ראשון הרגשתי שאני נחנקת, אזעקה ועוד אחת, אנחנו עם הילדים בממ"ד, סידרנו מזרונים וכולם ישנים עכשיו רק בממ"ד. חמישתנו ביחד. אני מלטפת את גור ומכרבלת אותו, היירוטים רועמים ואני דומעת.

גור נרדם, הגדולים במזרונים שלהם, לקראת שינה ואני בוכה, לא יכולה לגאג'דר כדי לא להעיר אף אחד, אבל הדמעות זולוגות ודפיקות לב, אני נושמת את גור ומלטפת, מנסה להרגיע את עצמי.

אומרת לעצמי שאנחנו בטוחים, לא נמות היום, אף אחד לא יבוא אלינו ועלינו.

לא שיערתי לרגע שהחיים שלי הולכים להשתנות לחלוטין, שאחיה בחרדה.

ביום השלישי והרביעי, אני מבינה שזו השגרה שלנו, שכל יום דומה לאחר, אנחנו ממעיטים לצאת מהבית, אני מפחדת שאביב ילך לקנות חלב, ביצים, מה שחסר.

מפחדת להיות לבד עם הילדים, בבית עם ממ"ד.

מפחדת שתתפוס אותו אזעקה. איך אזעקה תופסת בכלל? מה זה הביטוי הדפוק הזה ששגור בנו.

מגיעה ההודעה "אדיר טמם נרצח במיגונית ליד קיבוץ מפלסים".

אביב ואני בתורות במטבח, נשברים, בוכים. קיווינו.

כל תקוותנו זה ששירז, האמא תחזור בחיים ושתי ילדות בחולון, לא יהיו יתומות.

הדלקתי נר לרבי מאיר בעל הנס.

בשישי הלכנו להלוויה, כל השכונה, כל הקהילה, ביה"ס- אלפי אנשים הגיעו ללוות את אדיר טמם ז"ל בדרכו האחרונה.

הלב נשבר.

לא היה אכפת לי גם אם תהיה אזעקה ולא יהיה לנו מרחב מוגן מסריח.

דבר שלא חשבתי שאצטרך להתמודד איתו, איך לספר לילדה בת 8 דבר כזה. אבא של חברה נרצח (לא אמרנו נרצח, נהרג), איך?

התייעצנו עם מדריכת הורים, עם יועצת ביה"ס ושוחחנו עם עופרי.

עבר עוד רגע ויומיים אחרי מקבלים הודעה ששירז ישמרני טמם ז"ל גם היא נרצחה. הייתי בטוחה שאין לי עוד דמעות, מסתבר שיש.

שתי ילדות בנות 8 ו-10 הפכו ליתומות.

עוד שיחה עם עופרי והיא בוגרת, מדברת את הרגשות שלה, אומרת שהיא מפחדת שאנחנו נמות, שהיא תהיה לבד.

אנחנו מסבירים לה שאנחנו בטוחים ושהכל יהיה בסדר. באמת.

מדברים על תקווה ועתיד.

חברה שלך מוקפת במשפחה וחברים והיא תצליח בחיים האלה ותשיג כל דבר שתרצה.

אביב ואני הלכנו לעוד הלוויה, שוב קהילה ושלמה בוכה. העיר הלבנה מלאה באנשים. אנשים חיים, אנשים מתים ואנשים חצי מתים.

אנחנו מרגישים שאבדה קצת תקוותנו.

אביב מציע שנרד לאילת, לנקות את הראש כמה ימים ולראות את סבא וסבתא שלו.

אני זורמת וסוגרת לנו מקום.

מכינה את התיקים, מסדרת הכל, שרק נקום ונצא.

בערב התחילו להגיע תמונות של אנשים מצלמים בניינים וכניסות לבניינים. החרדה מתפרצת.

אני מבקשת מאביב שלא יזוז ממני. שילך איתי לכל חדר שאני הולכת בבית.

הוא מחבק אותי ומנסה להכיל את הפחד.

בבוקר לפני שמעירים את הילדים, כל התיקים מוכנים, אנחנו מקולחים ולבושים, אני מבקשת ממנו שלא ניסע, אני מתחננת אליו.

הוא מודיע לי שהוא נוסע עם הילדים ושאני יכולה להישאר בבית, שזה בסדר. אני מסבירה לו שאני מרגישה שאנחנו נמות. שאנחנו לא בטוחים.

הוא משיב לי שהוא חייב לפגוש את סבא וסבתא שלו ושחייבים להתגבר על הפחד. אין שום מחבלים שיבואו עלינו ויש משטרה וכוחות מסביב בכל מקום.

הערנו את הילדים ויצאנו.

קראתי תפילת הדרך.

שיחקתי בטלפון.

נתתי לאביב אישור לנסוע גם על 150 קמ"ש אם צריך.

אין אותי.