לפני ואחרי

אני רגילה להערות לגבי המשקל ואיך שאני נראת. אחרי הלידה הייתי פחות "חסינה" אל מול הערות.

בן משפחה שהעיז בביה"ח להצביע על הבטן שלי ולהגיד "את בטוחה שאין שם עוד ילד", בטוח שהוא קומיקאי,אני התאפקתי מלשאול אותו אם בטוח שהוא סיים כיתה א'.

חודשיים אחרי הלידה הייתה הפעם הראשונה שחטפתי עצבים מהערה על המשקל, השרת במכללה אמר לי "ושתהיה לך לידה קלה".

במוחי עיניי הופכות לאדומות, עשן יוצא מהאוזניי, קרניים מבצבצות מראשי, שולפת ציפורניים, באה לזנק עליו ולסטור לו עם הצד המעליב של היד ומינימום להעיף לו שן.

א' לידי ,מחזיק אותי, כאילו הייתי ערס מצוי בחולון בזמן מכות, שצועק "תחזיקו אותי! אני משוגעעעעע".

במציאות- אני פולטת לו בטון של "תמות אמן" עם ניפוח נחיריים: "תודה, כבר ילדתי! אני לא בהריון!".

הוא התנצל ולא התבלבל, מקרה קשה של חוסר טאקט: "זאת בת, נכון? בטוח בת! למה הבטן למטה".

כן הוא אמר את זה, כן הוא נשאר בחיים, בזכות א'.

מהרגע שחזרנו הביתה מביה"ח, הבטחתי לעצמי לקבל את השינויים שבגוף כמה שאפשר ואני לא מדברת רק על המשקל. הגוף עובר שינויי, גם אם הוא מינורי, אני הרגשתי אותו. החלטתי כל יום לקום להתקלח, להתלבש, להתחיל יום כשאני לא מג'ייף פיג'מה פליטות. לפעמים היו ימים קשים מאד, כאלו שאודם וזוג עגילים בלינג בלינג ורכישות חדשות של בגדים מרגשים, תמיד עזרו לשיפור מצב הרוח.

היונקת אוהבת את הסיבוב באייץ' אנד אמ, מושיטה יד אל מחוץ העגלה, עוברת על כל הבדים ואומרת "את זה את זה את זה", אני מאושרת.

במהלך השנה אמא שלי נדנדה לי על המשקל ושאני חייבת להוריד, כל שמלה שהיא מעט מעל הברך זה אוי ואבוי, עם הגופיות שאני לובשת היא כבר השלימה ולסיום- כששלחתי לה תמונה עם הפאטקיני הראשון שלי, היא הגיבה "זה מהמם אבל את חייבת חולצה מעל".

כן, זה בדיוק מה שאני אעשה.

העזתי ללכת בציבור עם הפאטקיני שלי. אף אחד לא מת, הכדור המשיך להסתובב, כולם נושמים וחיים ותאכלס לאף אחד לא אכפת ואם כן- שקו לי בטוסיק.

העלתי בקבוצה בפייסבוק תמונה עם הפאטקיני והיונקת, כתבתי שבאתי עם עודף מהבית ועכשיו אחרי שנה, כמעט וחזרתי לנקודת ההתחלה לפני ההריון, סה"כ אני מרוצה.

קיבלתי המון תגובות חמות, מלאות אהבה.

מישהי אחת כתבה "חשבתי שזה לפני ואחרי, אבל אני לא רואה אחרי".

לפני ההריון, במוקד של הבינוניות שעבדתי בו, שאלה אותי אחת האינטיליגנטיות "מי אני חושבת שהכי יפה במוקד" ואני עניתי לה בלי לחשוב- אני. היא צחקה וניסתה להסתלבט עליי, בגלל שאני שמנה (למתקשים), היא לא הבינה, שאני לא צריכה את הציפורניים, הצבע, העדשות, השש קילו איפור, דיאטות, מאמן אישי ותוספות- כדי להיות יפה וסקסית.

רוב הנשים הן מידה 42 ומעלה, אך רובן לא שלמות עם עצמן.

עכשיו כשאני אמא, דימוי הגוף שיהיה ליונקת יהיה תלוי בי.

המשפט שמנחה אותי הוא:

היא תהיה מה שהיא רוצה להיות, רזה או שמנה, העיקר שתאהב את עצמה.

ואני מאחלת לכולנו, להתחיל להעצים אחת את השנייה, לא לתת לאידיאל היופי המעוות להנחות אותנו למשהו לא ריאלי.

תפסיקו להסתכל אחת לשנייה בצלחת או על הצלוליט, כי תנוחו, גם לבר רפאלי יהיה צלוליט יום אחד.

-הערה- לכל הדוקטורים שיקומו ויגידו שהמשקל שלי לא בריא, בואו תחרות בדיקות דם, לחץ דם ושות'.

חבל, אתם תפסידו.