מספיקה שנייה אחת או שתיים.
- Shiran Kantor
- Sep 2, 2020
- 2 min read
הושטתי את ידי ותפסתי אותו חזק ככל שיכלתי, לא יכולתי להתאפק, פרצתי בבכי ומיררתי "אני נכשלתי, אני נכשלתי". כך הרגשתי, תחושת כישלון קשה בתור הורה.
20 שניות לפני.
תותלאנחהמון אכלה ת'ראס שהיא רוצה כבר ללכת לבריכה של הגדולים, שנמאס לה מהפעוטות. א' חזר מסיבוב אז זרמתי ואמרתי יאללה צאו לקחת גלגלים ומצופים.
אספתי כפכפים ושטויות, תותלאנחהמון המשיכה לחפור, אני סופרת ילדים, עוצרת הכל ושואלת בלחץ "איפה לביא", אני רגילה לקבל תשובות כמו "הוא מאחורייך" או "הוא שם, את חייבת משקפיים", הפעם התשובה הייתה "לא יודע" ואנחנו נמצאים ליד בריכה.
צעקתי על תותלאנחהמון "את לא זזה מכאן! את נשארת פה!!", פעם ראשונה בכמה ימים האלה שהצעקה לא הגיעה לה, אלא הלחץ מתוכי צעק.
א' ואני רצנו סביב הבריכה, צועקים "לביא, לביא". ישבנו הרחק מפתח הבריכה של הגדולים, הבחנתי מרחוק בלביא, סיים לרדת במדרגות הכניסה לבריכה ואני מצביעה "זה הוא! הוא שם, במים! תוציאו אותו" ולא שמעו אותי , א' "צעק תוציאו את הילד מהמים! תוציאו אותו" ומצביע לכיוונו.
בדיוק בצעד הנוסף והמסוכן שלביא עשה, הצעד בו המים כיסו לו את העיניים. הבחנתי בו, בדיוק בזמן.
ברגע שאביב צעק המציל קפץ לבריכה והרים את לביא מהמים כמו חתולה שתופסים מהצאוור, את זה לא ראיתי, כי רצתי באמוק לכיוונו, הושטתי את ידיי קדימה ותפסתי את לביקו הכי חזק שיכלתי, הראש אומר לי תרגעי, הוא בסדר, אל תבכי שלא ילחץ.
הלב כבר במקום אחר, הפה התעוות ואני פרצתי בבכי, אומרת לעצמי שנכשלתי, אני נכשלתי.
א' חיבק אותנו, עטף חזק כמו שהוא יודע לעשות הכי טוב שיש עם ידיו הענקיות. לביא שכב עליי, בכה בגלל ההיסטריה שלנו, לא בגלל מה שחווה. הוא שתה קצת מהכוס מים קרים שהגישה לי אישה אחת וזהו, יאללה אמא, עבדתי מספיק בבריכה, תני לי רגע שנצ.
כמה כיף להיות ילד, הכל פחות נורא מאיך שאנחנו, המבוגרים, תופסים את המציאות. הכל תמים עדיין ופשוט.
אבל אני, שירן שתמיד אחראית ודואגת להכל, נכשלתי. נכשלתי כהורה במקום הכי מסוכן. בדיוק בזמן הקיץ, כשיש פרסומת – מספיקה שנייה אחת ורואים במרומז איך מספיקה שנייה אחת, פה במציאות זה לקח כמה שניות ובזכות ערנות וזריזות נמנע אסון.
לקחתי אותו לנוח קצת, לראות אם ישתעל מים, לחכות לאיזה תסמינים ריאתיים אם שתה מים או חס וחלילה לא עלינו נשם מים. אני עדיין רועדת ומלקה את עצמי על מה שקרה, איך נתתי לזה לקרות, הוא הצליח ללכת לבד לפתח הבריכה, ללא מצופים או גלגל, בלי פחד, בלי מחשבה.
לביקו נרדם לשנצ, מתפנק עם רכות של מגבת אחרי בריכה וקצת שמש וחום של אילת.
אני לידו, לא משחררת, יד אחת על גבו, בודקת שהוא נושם ללא כל בעיה, כאילו נולד לפני שבועיים וידי השנייה כותבת ברעד לאמא שלי על מה שקרה, חוזרת וכותבת לה 'אני נכשלתי'.
היא בדרכה משיבה לי שלא נכשלתי, להיפך, הייתי ערנית מספיק לתפוס את זה בזמן, אחרת היה נגמר באמת באסון. היא הכי אימהית שיש, מרגיעה ואומרת שילדים לא מגדלים בקלות, מרימה לי ואומרת שאני אמא מדהימה, לסיום היא מצווה עליי להמשיך להנות בחופשה.
בלילה אני מתקשה להרדם, חושבת את כל המחשבות שלא רוצים לחשוב במהלך היום.
בודקת שוב אם לביקו נושם, הוא נושם. גם במשחקייה, לא נרגעתי עד שראיתי אותו מחייך וקופץ. מבחינתו כלום לא קרה, מבחינתי, הספיקה שנייה אחת, אפילו שתיים.
הכי בטוח, אני מלחימה לו לידיים מצופים וגלגל ים.
❤