יש לך עוד משהו להגיד?

אני שירן ואני סטודנטית לאומנות ואמא טרייה. כבר לא כל כך טרייה, 7 חודשים, לוקחת את היונקת איתי ללימודים ומתמודדת כל יום, כל היום עם ביקורת או הערות על אופן בו אני מגדלת את היונקת. אין יום ללא הערות/תגובות.

אנחנו חיים במדינה כזאתי שכולם חייבים לידע אותך מה הם חושבים, שהם יודעים הכל ויש להם דוקטורט בכל נושא. בעיקר בתינוקות, זאת התזה הכי שכיחה.

"היא רעבה" נשמע קול זר אומר לי באוטובוס. "תתני לה אוכל, בגלל זה היא בוכה. אני טיפלתי 80 שנה בילדים, אני יודעת". ואני ריאנה והרגע חזרתי מתור. יאללה תתקדמי.

לא אמרתי לה את זה, לא עניתי לה בכלל, שלפתי את המנשא, עירסלתי את היונקת שהפסיקה לבכות ונרדמה. תודה.

בתחילת ההנקה אמרו לי: "תתני לה כמה שהיא רוצה". חמודה, בואי, היא הבת שלי. ראית אותי לאחרונה? לפי הגנים הגרגרניים שלה אין סטופ. בכלל באופן כללי כל אישה שתשמע תינוק בוכה, תגיב ותגיד "היא רעבה!! תתני לה לאכול". כן, כי אוכל זה הפיתרון לכל דבר.

תדעו לכם שלפעמים זה חיתול ולפעמים זה עייפות ולפעמים זה "וואלק אימא, לא בא לי מה את עושה עכשיו, תרימי. אותי. עכשיו!". את האחרון היא ממש אוהבת.

העגלה והתינוקת שבתוכה, כנראה נותנים לאנשים להרגיש בנוח לפנות אליי, להגיד מה הם חושבים בכל מצב ורגע. אני מודיעין אוטובוסים גם אם לא ידעתם.

מחכה לרמזור שאוכל לחצות את הכביש במעבר חצייה, בנתיים מסמסת. אישה שכנראה בגילה של אימי עטה עליי: "איך את מסמסת?! ועוד ליד הכביש?! זה מסוכן! איזו מן אמא את".

כזאת שמסמסת, הרבה.

באוטובוס, היונקת בוכה, האוטובוס עמוס, ואני מנסה להרגיע בכל דרך, יד זרה אוחזת בעגלה, מנענעת אותה וזורקת לעברי בחוסר סבלנות: "תעשי ככה, זה ישתיק אותה".

בתחנה היונקת מחייכת אליי ואני אליה, עושות סלפיש של בוקר לסבים סבתות שלה ושוב יד זרה, הפעם נוגעת בכפות רגליה של היונקת ואומרת לי "לא קר?! שימי לה גרביים".

עומדת בתור לקופה, אישה זרה רוכנת לעבר העגלה משמיעה קולות מוזרים ואינפנטילים, אומרת "את מכוערת, מכוערת!" ויורקת טפו טפו, פעמיים, הצידה. למזל ונגד עין רעה. רעה.

"תשירי לה שאת מחליפה לה, ככה היא לא תבכה". כי זה החיתול הראשון שאני מחליפה לה, הרגע חזרנו מביה"ח. נכון.

"לא צריך לטחון את האוכל ככה, איך היא תעלס? היא צריכה ללמוד ללעוס" נכון, יש לה שיניים בכל פה.

"את עדיין מניקה? לא מיצינו את ההנקה?" "למה להפסיק עם ההנקה? זה הכי טוב בשבילם, ככה תניקי ברצף". הכי אני אוהבת הערות על הנקה. מאחד ועד פיטמת סילקון.

"למה את לא מוצאת לה סידור? זה כמו שאני אביא לשיעור את הכלב שלי".

אני חושבת שזה בהחלט זכה למקום ראשון.

להעיר הן יודעות, הכי טוב. להגיד מה שהן חושבות כי הן מנוסות, אבל להתחשב, להזדהות ולפרגן, זה כבר בקשה קשה. שתבוא היד הזרה הזאתי פעם אחת ותעזור להוריד את העגלה מהאוטובוס.

כל ההזויות עליי. כולן.

היונקת לא נשארת חייבת, רואים שהיא הבת של אמא שלה. מחייכת לדקה וברגע שהזרה מסתובבת לה, היא עושה פרצוף של "איף", כאילו היא מרכלת איתי ואומרת "חשבתי שהיא לא תילך לעולם, בחיי". ניפוח נחיריים.