זיכרון מתוק

כל יום שישי, אחרי שהשנצ' שאמא ואבא הצליחו לעשות, זה הזמן להתקלח, להתלבש ולצאת בסערה לקידוש אצל סבא יעקב וסבתא ויקי.

אמא שלי אומרת לי לאחרונה: "כשהייתי צעירה לא הייתה לי סבלנות, הכל היה מהר ובעצבים".

וזה נכון, רעש של הפן והצעקות של "דנה!!!! שירן!!!! נו צריך לצאת", אבל היא עדיין עם הפן ואבא שלי שמחליף גוונים מאדום לבורדו, כי כמה אפשר לחכות כבר לשלוש נשים צעירות לצאת מהבית.

הרעב גדול, השולחן עמוס לעייפה, שרק מלראות אותו הרעב כבר נעלם וגם כי כל אחד אכל בין 3-4 קציצות של סבתא ויקי, עד שכולם הגיעו והתחלנו את הקידוש. דוד ראובן תמיד מאחר לקידוש.

אחותי ואני דומות מאד לסבתא ויקי.

סבתא ויקי הייתה יושבת בכיסא שלה, שהיה צמוד לשולחן פינת האוכל, כשהרד בוק (ספר אדום שהכיל את כל הדברים החשובים, החל מטלפונים, ימי הולדת, דברים שאסור לשכוח וכו'), מונח לצידה והיא מנהלת את כל האנשים סביבה ותמיד רבה עם אבא שלי על הממתקים שהיא הביאה לנו. נחשי גומי, הם השנאה של אבא שלי.

כמה שנאה שלו? אני בוגרת 10 סתימות בשיניים הקבועות, לא כולל שיני חלב.

היא הייתה עקשנית. אבא שלי חשב שניצח בנושא הממתקים, אבל בתאכלס היה לנו הסכם איתה, אחרי האוכל היה "מחבוא" של הממתקים, שאליו הייתה לנו גישה חופשית.

סבא יעקב היה אדם שקט, מנומס. תמיד לבש חליפה עם עניבה. אפילו לפיקניק היה לובש חליפה.

עם סבתא ויקי, היה לו סבלנות מברזל, אך לאמא שלי היה כישרון לעצבן אותו. היא מספרת שהיה אומר לה: "הלו! בלעת רדיו?" במבטא עיראקי כבד.

לסבא יעקב היו כמה סוגי סוכריות בכיס, בסוף הארוחה היה זורק לכל אחד את הסוכרייה שאהב, אני הכי אהבתי את הפושטיות הצבעוניות עם העטיפה השקופה, בטעם פירות. אחותי הכי אהבה את הריבת חלב עם העטיפה הלבנה והעיטורים הסגולים. הכי סוכריית חורים בשיניים.

הוא היה זורק סוכריות מקצועי.

סבתא ויקי הייתה מביאה קערת פירות רחוצים וטריים, סבא יעקב היה מקלף מנגו ומחלק לכולנו פלחים, פלחים. אני לא אשכח את הטעם הקר של המנגו וידיים דביקות.

כשהיינו מגיעים בסערה, לבית של סבתא ויקי וסבא יעקב, בשכונת התקווה, סבא יעקב היה חוזר מבית הכנסת, בחליפה עם עניבה כשהוא אוחז בגבעול של הדס.

הריח של ההדס חזק ונעים, פעם היו מפיקים ממנו בושם.

כל ערב שישי ריח ההדס היה בבית של סבתא ויקי וסבא יעקב, עוטף אותנו.

בבניין שאנו גרים בו, היו שני שיחי הדס. לפני שנתיים הבחנתי בשיחים וכתבתי סטטוס על הזיכרון המתוק מההדס. הבנתי למה הבניין הזה צובט לי את הלב בנוסטלגיה, למה אני מסתכלת עליו בצורה כל כך רומנטית.

באותו היום שכתבתי על הזיכרון המתוק של ימי השישי, קטפתי לי חתיכה מההדס והסנפתי את הריח, הריח שהזכיר לי את סבא יעקב בחליפה ושעוד רגע נערוך קידוש ושמצווה לאכול דג בשבת.

ויקיפדיה מספרים לי שההדס מלווה את מעגל החיים היהודי- בברית מילה נוהגים לברך על ההדס, נוהגים לשמח את החתן והכלה ביום נישואיהם עם ההדס וכך גם לאחר הלוויה, ההדס מלווה אותנו.

הריח של ההדס יזכיר לי תמיד את סבא יעקב בחליפה, את ימי שישי, הסוכריות והפירות המתוקים של פעם.

ההדס הזכיר לי איך דברים כל כך פשוטים, הם תענוג החיים שאין לתאר. אני עוצמת את העיניים ונחה עוד רגע עם הזיכרון המתוק, מדמיינת איך תותלאנחהמון יושבת בסבלנות לצד סבא יעקב, מחכה לפלח מנגו ואומרת "אמממ טעים טעים!".