החופשה המשפחתית הראשונה שלנו

בחודש יוני הודעתי ל-א’ שבאוגוסט יש לי חופשה מרוכזת בעבודה וזו הזדמנות במקום להתכלב בג’ימבורי או מתערוכת סיוט לתערוכת סיוט, מגינה לגינה, מבריכות פיפי ולים, כמו פליטים שירדו עכשיו מהספינה- הזדמנות לצאת לחופשה.

כמו שאנחנו, קשה לנו עם תכנון מראש, אין ללביקו דרכון ושל עופרע הוא מלפני שנתיים, אז ביוש יוונוש, מה גם – אם אתם רוצים אגדו ברודוס, עליכם להזמין שנה מראש, אחרת למשפחה בת ארבעה נפשות, שבוע ימים יעלה עשרת אלפים שקלים חדשים. איזה אוגוסט זה. קלאסי.

החלטנו לרדת לאילת, באחלה דיל ובמלון 3 כוכבים, כי לא הייתה לנו שום כוונה להישאר במלון יותר מידי.

הנסיעה הייתה חוויה וכיפית, עצרנו אצל ויק ויואביק, הילדים רצו לחצר וג’יננו אחד את השנייה ואנחנו המבוגרים ישבנו לקפה וקוראסון.

משם המשכנו לנסיעה עד לברז השוקו, למה לעשות את הסיוט הזה?

1. שוקו בחינם

2. יהיה איפה לפרק את כל הסוכר הזה- בבריכה!

בבטן מלאה בשוקו קר, המשכנו עוד טיפה לעבר המלון, חדרון עם 2 מיטות זוגיות, עופרע מתרגשת ומתלהבת “זה הבית שלנו עכשיו” א’ ואני מסתכלים בחרדה אחד לשנייה בעיניים ואומרים בטלפתית זוג “איזה מזל שזה לא הבית שלנו” ולא הרסנו לתותלאנחהמון את התחושה כאילו אנחנו בהילטון בסוויטה הנשיאותית.

בחופשה שחררנו משעת שינה וגם קצת מהחוקים והתרכזנו בלנהות.

אפילו היה ניסיון של א’ לאתגר לא להגיד לא. כן, הוא לא צלח אותו.

בחרנו לחפוש (מלשון חופשה) חופשה קלאסית, ראשונית באילת: שייט בסירה זכוכית, ראינו את הים, הגבול ואת האלמוגים והדגים. לאביק זרם על הכל, ילד זרמן, אבל תותלאנחהמון החליטה שזה הזמן להתנהג כמו בת 16 וכל דבר “אני לא רוצה”, “לא בא לי”, “זה מגעיל”. נשמהההההההההההה מי שואל אותך?

אחרי שייט חוויתי ונעים יחסית לסחוניה של אילת באוגוסט, שאלנו את התותלאנחהמון אם נהנתה? היא השיבה בפנים זעופות “לא!” והמשכנו לשאול האם נהנת מהאלמוגים והסירה והמים? אפילו הצטלמה עם הקפטן!! הגבות קצת ירדו, חצי חיוך הופיע והופפפההההה- קלטנו שנהנת.

כך היה גם עם המצפה התת ימי, המקום המסויט על פני כל ההורים באשר הם- אבל שתדעו שהאקווריום של הכרישים, זה החיים עצמם. יותר טוב מלולי ובייבי בו”ז, יותר טוב מטאבלט, יותר טוב מטלפון, יותר טוב מכל דבר- שעה שישבנו במזגן וצפינו בכרישים. מושלם. יכולנו עוד.

בכל הזדמנות עופרע חופרת לנו שהיא רוצה ללכת לים ולים, החלטנו ללכת לריף הדולפינים, אין בחוץ קיפודי ים ויש דולפינים ששוחים לידך. כשהגענו לחוף תותלאנחהמון הכריזה שהיא לא רוצה בכלל שום ים ולביקו זרמן, הילד הזה זורם עם הכל, עד שמוציאים אותו מהמים ואז חברים וחברות, כל החוף של ריף הדולפינים, כולל 4 שכונות בדימונה, שמעו את קולו של הלביא. שאגות וצרחות שרק מהפחד, אף מתעללת לא הייתה מתקרבת אליו.

ואני מחזיקה אותו כמו שק קמח, מחייכת חיוך מבויש וכל ההורים בקהל מחייכים אליי בחזרה עם מבט של “הכל בסדר נשמה, גם לנו זה קרה לפני עשר דקות”.

הבשורה היא שאין שיפוטיות באילת. לפחות לא שאני נתקלתי בה.

כל ערב שטיילנו, ראינו מאות אלפי הורים עם הילדים שלהם, עייפים, צועקים, רודפים אחריהם, כמו זומבים וחלק גם נראו שנהנו, חזרנו שוב ושוב על המשפט “טעויות לא עושים פעמיים”, כי חם באוגוסט באילת וכי מיליון אנשים ואם עשיתם את כל האטרקציות שיש, אין לעיר הזאתי מה לחדש לכם.

צברנו חוויות, למדנו שהילדים שלנו חיים על סוכר, אוויר, צ’יפס ופיצה. היה לנו זמן אישי שלנו יחד, בלי רעשי רקע, גילינו ילדים חכמים, סקרנים, שדומים לנו מאד. אפילו שילמנו 20 שקל לתמונת סטילס סטייל שנות ה-90.