בית הדין לרגשות אשם של הורים

"בית המשפט!" כולנו נעמדים, השופט צועד לכיסאו ומתיישב, מכחכח בגרונו ושואל: "באיזה הליך?"

רגשות אשם: "רגשות אשם בגין הורות גרועה", השופט: "אם כך בואו נתחיל לדון בעתירה, תביעה אתם רשאים להתחיל".

רגשות אשם: "כבוד השופט, לא סתם עתרנו אל בית המשפט, מדובר בהורה שנתן לסגר קצר ומיותר, להשפיע על מצבו הנפשי, על אופן טיפול באתגרים, על היחס הבינאישי והמשפחתי. הנאשם הפך לחסר סבלנות, הכלה ויכולת לגדל יצור אנושי באשר הוא".

תותלאנחהמון: "כן! וגם לא נתנו לי סוכריות גומי המבורגר כל בוקר כשביקשתי!"

איזו חוצפה, איך עושים דבר כזה לילדה בגילה?, מה היא כבר ביקשה המסכנה!

*טוק טוק טוק* דופק השופט עם הפטיש, להרגיע את הרוחות, "אנא המשך".

רגשות אשם ממשיך בקור רוח מבלי למצמץ: "כבוד השופט היקר, אנא תבין, מדובר בנפש של ילד, מה בסך הכל ילד צריך בחיים? חום ואהבה.."

הסנגור: "סליחה, ילד צריך חום, אהבה וגבולות! גבולות! ללא גבולות מה ילמד? איך יגדל?"

רגשות אשם: "נכון, גבולות, אך אני שואלת את עצמי, האם לצפות ביוטיוב בסרטוני שיווק של צעצועים של ילדה שמתעללת באבא שלה, שברור שהוא לא אבא שלה, זה אסור? מה כבר צפייה של 6 שעות במסך יכולה לעשות? ויותר מכך, האם למנוע מילדים לאכול כל היום פיצה או טוסטים או חטיפים שיתנו להם אנרגיה, זה גבולות? ילד צריך לאכול כדי לגדול!"

הם מונעים מהם אוכל! אני לא מאמינה! איזו שערורייה! חוויה של ילד זה לאכול ממתק! לאכול חטיף!! בטוסט יש סידן! יש סידן בגבינה צהובה!! אלוהים.

השופט שוב דופק בפטישו ומבקש שקט באולם.

רגשות אשם: "לא רק על אוכל וצפייה במסכים עתרנו לבית המשפט, על אף שלמידה ומזון הם דברים בסיסיים לגידול והתפתחותו של ילד. תבין כבודו, ההורים שפה נתנו לילדים חדר ובו כל הרכוש שהילדים צברו בזכות עצמם, צעצועים, ביגוד ושלל דברים, לעיתים הילדים בוחרים לשחק בצעצועים, להתלבש ולהשתמש בחדר ובחפציהם כרצונם, אך כאשר הם מסיימים את הפעילות בה בחרו, ההורים שיושבים על ספסל הנאשמים, דורשים, דוחקים ואף מרימים את קולם!!! על הילדים הזכים והחמודים שיסדרו את חפציהם ואת החדר שלהם!! שלהם!!"

אל אלוהים, איזה רוע לב! מתעללים!!! מפלצות! זה החדר שלהם! שלהם!!!

השופט: "שקט! הגנה, תרצו להגיב להאשמות?"

הגנה: "כבוד השופט, תבין, הכל היה בסדר עד לסגר הראשון. היה לנו סדר יום, הגבולות היו ברורים, לא היה צורך להכיל ולהבין סיטואציות מורכבות, שאין אינטרקציות חברתיות על בסיס יומי, למידה וחקירה כפי שיש בגן.

הגענו מוכנים לסגר, רכשנו את רוב מקס סטוק, יש לנו שלל ספרים ואף עשינו מנוי לספרייה העירונית! אך הסגר נמשך ונמשך"

השופט: "רגע, אנחנו לא מדברים על הסגר השני?"

הגנה: "כן כבוד השופט, אך חשוב לציין שהסגר הראשון, שם כבר היה הבסיס לדברים. ערכנו סדר יום. היה לנו ברור שאנחנו רוצים את הטוב ביותר לילדים שלנו ויש כאן ציפייה שנכיל ונכיל, שהם גם עוברים את הסגר הזה.

כולנו באנו לסגר השני מוצפים, יודעים שזה מצב בלתי אפשרי, אנחנו רוצים את הכי טוב לילדים שלנו, להכיל אותם, ללמד אותם, לשחק איתם! אך תגיד לי כבוד השופט, האם תוכל למצוא צעצוע אם לא תסדר את חדרך? או יותר מכך, כשתגדל ותהיה אדון לעצמך, מי יסדר לך את החדר אם אתה לא עשיר עם מנקה קבוע? סה"כ ביקשנו להיות הורים טובים. הורים טובים".

היום הסגר נגמר רק לחלק מההורים, הבלתי אפשרי הזה שמשבש את כולנו. סגר שהופך כל תגובה לקשה יותר, גדולה יותר, כל רגש שלילי מקבל הד גדול יותר והנה בסוף כל יום אנחנו יושבים ועושים רשימה איפה הייתי סבבה ואיפה נכשלתי כהורה, צעקתי יותר מידי, לא הכלתי או אפילו הייתי אדישה לאירוע מסוים. המחברת לא הספיקה לכל הרשימות וזה הזמן לזרוק אותה, לנשום עמוק ולהבין שאנחנו ההורים שאנחנו ואנחנו הכי טובות בעולם כולו לילדים שלנו.

לסיים כל יום בחיבוק ונשיקה ולהגיד תודה על היום שהיה, כי גם מהריב הכי גדול, נוכל ללמוד לפעם הבאה, מה לא לעשות ומה כן.

השופט: "אני פוסק בזאת ששחררו את ראבו, כי יש פה שני הורים מסכנים, שזקוקים לילה מפנק במלון ושבוע בפריימרק עם תקציב בלתי נגמר".