את לא היחידה שיולדת

אני נפרדת מכולן והולכת הביתה באמצע ההפרשת חלה, אומרת ל-א' שחופר לי ואני רוצה לישון. חבל, יורדים לי המים.

מגיעים תוך 3 שניות לוופסון ואני מבקשת אפידורל, כי כואב לי וברור שיש לי פתיחה, אז שיחברו אותי כבר לסמים בחינם כי מגיע לי וכואב לי עכשיו!

בודקים אותי ומציצים בתיק הרפואי שלי, רוצים לבדוק לי מוניטור ומבקשים ממני לשכב, אני לא מסוגלת לשכב, כי כואב לי חבל על הזמן, אין מצב שאני שוכבת פה 20 דקות עכשיו. בכל ציר אני נובחת שלא לגעת בי, כי כואב לי. מעבירים אותי לחדר לידה, כי מסתבר שאני בלידה.

הרופאה שהיא מתמחה, מבקשת ממני לשכב, שתוכל לבדוק לי לחץ דם, מוניטור ואף אחד לא מוכן לתת לי אפידורל. אני מנסה להסביר שאני לשכב לא שוכבת, כי כואב לי. אם יתנו לי אפידורל אני אשכב, אשן, אעשה כל מה שהם רוצים. רק תנו לי כבר אפידורל.

היא לא מסתובבת אליי, מקלידה במחשב ואומרת לי בטון מתנשא וקר "את לא משתפת פעולה, את מדברת אל הצוות מאד לא יפה, אני מבינה שכואב לך, את לא הראשונה שיולדת, אפשר להיות קצת יותר נחמדה".

בום.

יש לי שישים שניות של שפיות בין ציר לציר, אני מחליטה להבליג ולא לדרוש שמנהל המחלקה עכשיו יגיע לפה ולערוך לה שימוע. אני עונה לה שבסדר וטוב.

זה שאני אומרת "לא לגעת בי" בכל ציר, זה היחס הלא יפה שלי. כואב לי ומציק לי. זה הגוף שלי, בחירה שלי, זכותי. את לא תגידי לי ולא תנסי לחנך אותי, מתמחה יקרה, בטח לא כשאני יולדת.

הרופאה המתמחה והחברה המתמחה שלה הודפות את א' ואת סש, אומרות להם שכל פעם שהם נכנסים לחדר לידה, אני משתוללת. נשמה, זה ציר. זה כואב. סש עוברת למצב זילברמן ומתחילה להתווכח איתה, אני שומעת ומבינה שאין עם מי לדבר, אומרת לה שלא תריב איתה.

בכל הזמן הזה המיילדת נמצאת בחדר ודואגת, כמו אמא אווזה. היא מבקשת ממני שאשכב כדי שתוכל לעשות מוניטור ולראות שמיקו שם בועט וחי. היא חוזרת אומרת "שכבי בבקשה" ואני מסבירה לה ברגעי השפיות שאני לא יכולה והיא קשובה אליי, בכל כאב היא מבינה שאני מתקדמת ללידה ומספרת לי כמה פתיחה יש. היא מנסה לקדם את נושא האפידורל ונותנת לי שקית נוזלים, אני כמו נרקומנית אמיתית, שואלת 40 פעם בדקה, מה עם האפידורל עוד כמה זמן והיא עונה לי ברכות וסבלנות שצריך שהשקית נוזלים תסתיים ואז יוכלו לתת לי אפידורל. אבל אוי חבל, את בפתיחה 8 וחצי, את יולדת בלי אפידורל.

אני סמרטוט ריצפה שכיבסו אותו 5 פעמים, אומרת "אני לא מאמינה, זה סיוט! פשוט סיוט! זה לא קורה לי", אה זה כן. המיילדת מכניסה את א' ומבקשת שיביאו רגליות למיטה והיא מנחה אותי מה לעשות, איך ללחוץ וכמה ללחוץ ואני מרגישה כאילו זה הקלקול קיבה הכי נוראי שהיה לי בחיים, שאלוהים למה זה קורה דווקא לי ופתאום אחרי איזה 7 לחיצות של אלוהים ישמור, כמו פלוץ ארוך ורטוב אני מרגישה שמיקו יצא, הוא עליי ואני בהלם, ילדתי בלי אפידורל ואחרי שנזפו בי על זה שכואב לי.

שעה וחצי מהרגע שהגעתי לוולפסון עד שהיונק יצא אל האור. אני שמחה שלא קיבלתי אפידורל כי אמנם כאב לי אבל קצר מאד.

הרפואה מבקשת מאיתנו לשכב, כדי שיוכלו לעשות מוניטור, אולטרסאונד ולראות מה מצב העובר, הגוף שלנו מבקש לשבת, לעמוד, לכרוע, לא לשכב. כששוכבים הצירים יותר כואבים ושכיבה מעכבת את הלידה. אני לא שיתפתי פעולה עם הצוות ולא עשו לי מוניטור או אולטרסאונד ונכון זה סיכון שלקחתי, אבל בזכות זה הלידה שלי הייתה מהירה וקצרה.

לידה זה מצב רגיש, אנו כאובות, סובלות, רגלינו פשוקות וכל העולם רואה לנו את הפות. והנה אותה רופאה מבקשת לבקר את התנהגותי כשאני סובלת. לסיום הרופאה שתפרה את "הנזק", הייתה אדישה, קרירה ולא נחמדה. כשביקשתי לדעת כמה תפרים יש, היא אמרה שאני מפריעה לה. כשביקשתי לדעת עוד כמה יש, אמרה שזה מפריע לה. שוב בחרתי ללכת עם ההגיון ולא לפתוח מלחמה, כי בכל זאת היא מטפלת במקום רגיש ועדיף שתהיה עבודה טובה ולא אפריע לה. חשקתי שפתיי וחיכיתי לרגע שבו אתקלח ואלך להניק את היונק בפעם הראשונה.

המחשבה הכי צלולה שלי לאחר הלידה, הייתה על כך שהייתי מצפה מהרופאה לגלות טיפה יותר אמפתיה, סבלנות ולא לשפוט אף אחת בזמן לידה.

יש כאלו שצורחות כמו משוגעות, יש כאלו שמרביצות ויש כאלו שמקללות. אני ביקשתי שלא לגעת בי.

קיבלתי מה שרציתי, לידת פלוץ.

א' מחזיק את היונק הקטן, מלטף את ראשו הפיצפון ואומר לי "יו עוד מעט נתמודד עם סבב שיניים" ואני עונה לו "יש לי מילה אחת בשבילך: גזים!".

מתחילים מהתחלה!