איבחון התפתחותי

בגיל אחת עשרה חודשים נקבע לנו תור מעקב התפתחות בעבור היונק, האחות אומרת לי להרגיע עם האוכל, כי הילד נראה שבע.

היא שואלת אם מתיישב לבד, הולך לבד, מדבר לבד, אוכל לבד, מחליף לעצמו חיתול לבד ואני משיבה לה על הכל שלא.

היא אומרת לי שאני צריכה ללכת לפיזיותרפיה התפתחותית, אני לא שואלת יותר מידי שאלות ומתקשרת לד"ר ליאור, אומרת לה שהאחות מטיפת חלב מבקשת שנלך לפיזיותרפיה התפתחותית, הד"ר מתעצבנת ואומרת "האחות לא קובעת, אני קובעת. את תבואי איתו אליי ואני אחליט".

היא מחליטה שהוא לא צריך את זה, אומרת שהוא גבר טיפוסי שצריך להסביר לו כל דבר 800 פעם ורק שיתחשק לו הוא יעשה את זה, אבל בשביל שאהיה רגועה היא שולחת אותי ואומרת שעד שיקבע לי תור, הוא כבר ילך.

לא אשקר, הייתי לחוצה ומדואגת מה יהיה על היונק, שהפך כבר להיות פרעוני מתקדם. מתי ילך, מתי יזחל על שש, מתי יברבר, תוהה אם אנחנו נכשלנו כהורים? האם זה בגלל שהוא ילד שני?

כך או כך אין לנו מה לעשות. אני לא יכולה לשנות את מצבו, אני יכולה לשפר, אני יכולה לחפור בתרגילים אבל איך שהוא נולד וקצב ההתפתחות שלו אני לא יכולה לשנות.

אז החלטתי עד שיגיע התור המיוחל, להתעלם מכל רעשי הרקע שהיו, מהקולות הפנימיים של "נו מתי הוא יעמד" ופשוט לחיות, כשירצה לעמוד יעמוד, כשירצה לדבר ידבר, אבל שנייה לפני שאני משחררת, אני לוקחת את הלביא לחיקי, מצביעה מעלה לעבר המנורה ואומרת ללביא, אור! אור! ואז שואלת אותו, כמו ילד שלא מבין דבר "איפה אור?" הוא ישר מצביע מעלה ואומר אוו! מחייך את החיוך המקסים והנטול שיניים שלו ואני מתמוגגת, יש תקווה, הוא גאון.

והחיים כמו החיים, לא עוצרים לרגע ולא שואלים אותנו מה ניש, איך הולך? פשוט זורמים ומתקדמים למקומות שלא תמיד חשבנו עליהם ואנחנו מתמודדים איתם.

תמיד יש לחץ בעבודה וריבוי משימות, הבית לא מנקה את עצמו ואנחנו מתווכחים בין המשימות, הילדים וכל מה שיש. הלביא מוציא שיניים זו אחר זו ואנחנו מאבדים שעות שינה זו אחר זו, העצבנות חוגגת כי העייפות נמצאת.

הוא מתיישב לבד, זוחל כמו לויתן קטלן וגם על שש ופתאום גם מתחיל להיעמד וללכת מסביב לשולחן בסלון, הוא סגר את הפער והטבלאות של טיפת חלב יכולות לנוח בשקט.

אחרי ארבעה חודשים יש לנו פגישת איבחון התפתחותי, א' אומר שזה כבר מיותר והשעה של האיבחון מעצבנת אותו, אני נכנסת למרפאה קצת סקפטית, המזכירה מפנה אותי בנחמדות לחדר בהמשך המסדרון, אני נכנסת לחדר קטן, עם מראה ומזרונים, יש ארגז צעצועים שהלביא ניגש אליו ישר, מוציא מקל מעץ ומתחיל לנגן בקסילופון, לאחר מכן זוחל ונעמד, בודק את המקום. המאבחנת מבקשת רשות לערוך לו מבדק, היא הופכת אותו מחזיקה אותו מלמעלה למטה, מהצד והקצה, הוא מתגלגל מצחוק והכרס שלו רועדת מהצחוק. המאבחנת משבחת אותנו, על האינסטיקטים הטובים שלנו, על הדברים שעשינו עם הלביא.

אנחנו מסיימות את האבחון והיא מסכמת ואומרת, קודם כל הוא חמוד, יש לו גמישות יתר אבל הטונוס שלו חזק, הוא גם מתכנן כל תנועה, כדאי לחסוך באנרגיה, אני מתפקעת מצחוק כי אני מבינה שהוא עצלן כמוני, שזו לא עצלות רגילה, אלא מחושבת.

אני מודה למאבחנת, מתאמות תור נוסף כשהוא כבר ילך לבד ויוצאת מהמרפאה.

אני חשה הקלה, איזה לביא זה, קסם מתוק.

התקלקל המקרר, הלך הדוד, הלך המצבר, שמלה אהובה נהרסה, הציפורניים נשברו.

אני סותמת ת'פה, נושמת עמוק, יש דברים גרועים יותר שאין לנו שליטה עליהם והכי חשוב, מודה, אני מודה על מה שיש, מודה שזה רק מקרר או דוד או רכב.

השמש זרחה גם היום ותזרח גם מחר.